המסע ליפן ובחזרה

אולי קשה לנו לשחרר. אולי קשה לי לשחרר.
אולי בגלל זה אני לא רוצה שהיא תלך לגן, לא רוצה שהיא תישן אצל אסיה חברה שלה או אפילו בחדר אחר, איפה שאני לא יכולה להושיט יד ולגעת.

לא נכון.
אני מוכנה לשחרר.
אני משאירה אותה אצל סבא וסבתא לחצי יום או יום וחצי.
אני שולחת אותה לבית של אסיה לבדה ולוקחת בחזרה רק כשלא יכולה לעמוד בגעגועים.
אפילו הרשיתי לה ללכת לגן פעם אחת עם ליווי צמוד של סבתא כל היום (הסייעת שפגשה אותי בחוץ בסוף היום, כשבאה לפתוח את המנעול ולבצע שחרור אסירים המוני, אמרה לי ש”הילדה שלך לא רוצה לחזור הביתה”. אח”כ הילדה שלי חזרה עם ערימת יצירות, סוכרית טופי שאני לא מרשה בד”כ לתת לה בלי לשים בצד 50 ש’ חסכון לרופא שיניים והודעה להורים שמחר יש יומולדת בגן אז לא לשלוח עם הילד ארוחת בוקר. טופי במקום לחם עם אבוקדו. שוס!).

למה הן אומרות שאני לא משחררת? זה לא נכון, אני פשוט בררנית. לא נותנת אותה לכל אחד.

בסטודיו של שלומית בשרונה אנחנו משחקות עם חמר.
(שלומית: אתן רוצות קצת חמר?
אור:כן, עם לחם
אמא:לא חמאה. חמר אני צריכה לקחת אותה לבדיקת שמיעה…)
אחרי שהיא מדגימה לנו איך היא מכינה קערה על האובניים ואני מתלהבת, נקשרת אל הקערה ותוהה אם תתאים למרק או לאורז או שהיא בכלל גדולה מדי ותהיה להגשה וכמה זמן יעבור עד שנטע תרסק אותה על הרצפה,
היא מורידה אותה מהאובניים, מניחה אותה על המדף וביד בוטחת עושה ממנה קווץ’ (מה?!?! למה??? -זה היה סתם).
גוש חמר חדש, היא משחקת איתו קצת, ממרכזת אותו ואז קמה ומציעה לאור ולנטע לתפוס את מקומה. הן מסרבות.
אני לא מאמינה. היא מציעה לי! איזה כיף לי!

בידים שלה החמר נראה רך כמו פלסטלינה אבל כשאני מנסה לחזור על הקסמים שלה הוא לא זז.
אחרי כמה נסיונות הוא נעתר. אני מתחילה ללטף והוא רוקד לי בידיים. נטע מצטרפת בהתלהבות, טובלת ידיים במים, מחליקה על הגוש, עוזרת לי לעצב את הקערה… אםםם… את הצלחת… אופפפ.. את הפסל האבסטרקטי.
לא מפתיע שנטע פה שולחת ידיים ואור מסתכלת מרחוק. ככה הן. נטע של חומר, אור של רוח.

אחרי שנטע גמרה להתלכלך טוב טוב קמנו והסתכלנו מסביב על הסטודיו ששלומית בנתה במו ידיה עם אבא שלה (כמקובל בעדות המושבניקים).
בצד אחד חלון לתוך האורווה, מולנו חלון ענק ודלת זכוכית שקופה שיוצאים ממנה ישר לתוך מטע של שקדים ובצד השני עוד חלון, לחצר, ועכשיו חוצים אותו כמה ילדים.
אלה הילדים מהחוג של “שומרי הגן”. היו פה קודם.
שומרי הגן? גם אני רוצה!

בריצה החוצה אחרי הילדים. אני מוצאת את המבוגרת האחראית אוספת את כולם לאוטו לקראת פיזור.
ענת. זאת ענת. איזה חיוך נעים יש לה, אני כבר מחבבת אותה. מה אתם עושים בחוג? כמה ילדים? בני כמה הם?
עונה לי בשלווה. הילדים יותר גדולים מאור, החוג מתקיים בכל מזג אויר, בחוץ, קצת עקבות, קצת בניית כלים, הרבה שוטטות. הילדה שלך בסדר עם הליכה?
הילדה שלי בסדר גמור. את בסדר גמור. בידיים שלך אני מוכנה להפקיד את הילדה שלי. לשחרר אותה, לתת לה להיות קצת בלעדי.

בערב אני מספרת לאבאשלה שמצאתי חוג בשביל אור. שעתיים בשבוע.
אור, את רוצה ללכת לחוג? עם עוד ילדים ומדריכה?
כן! יהיו שם כסאות ושולחנות?