המסע ליפן ובחזרה

תחנה ראשונה: הצטיידות

שליש ראשון מלווה בבחילה קיומית.
לא בחילות בוקר, לא בחילות ערב. בחילות סביב השעון.
וכשיש בחילה - לא אוכלים. וכשלא אוכלים - יש בחילה. ואז נהיים חלשים ומסכנים וחיוורים ואמא מציעה את כל המטבח ואני אומרת - לא לא, רק דברים חמוצים ופריכים.
מאמא יצאתי עם פלפל ותפוח ווופלים לימון בשקיות כשבבגז’ יש לי מוצ’ילה עצום מלא במנשאים ושק זיתים. בסיסי, לא?

תחנה שנייה: מסירה דחופה

יובל בילה את היום עם יעלי במסיק. הזיתים שלהם כבר מחכים לתורם בבית הבד ואיזה מזל שהם עוד לא נכנסו כי שק אחת נשכח באוטו.
מזל? אני מעבירה את השק בזהירות לאוטו של יעל. לא לטלטל את הזיתים, לשמור עליהם ממכות ופגיעות. ממשיכה בדרך

תחנה שלישית: מנהרת הזמן

על כביש החוף (הפנוי! יששש!) עוצרים טרמפ שני גיקים בסוודרים. אני לא לוקחת טרמפיסטים בד”כ אבל שני אלה נראים לי מוכרים (וכאילו, מה יעשו לי חנונים? יתנו לי בראש עם מקלדת?).
עד שאני מגיעה אני נזכרת מאיפה אני מכירה אותם ומזמינה את טוני ודאג לבקר איתי אצל סבתא אסתר. בכניסה לבית יש פלשים והבהובים ואליפסות בשחור לבן (גם דאג וטוני קצת דהויים, אני שמה לב) והופ, אנחנו נוחתים מהתקרה ישר לסלון של סבתא שיושבת מרותקת מול הטלויזיה. על הטלויזיה יש כפית ועל השולחן שני שעונים. מה עושים פה שני שעונים שלא עובדים? ואם יש כפית על הטלויזיה, איפה המילקי?

בטלויזיה רואים איש חייכן שמדבר עם אנשים שמדווחים לו על כפיות מעופפות ונפילות חשמל.
טוב הבנתי, איך יוצאים מהסרט הזה?

אחרי שאנחנו מכבים את הטלויזיה טוני ודאג נמוגים לתוך הקיר וכל הצבעים מסתדרים.
תאכלי משהו?
מה בא לי? חמוץ פריך? לא… בא לי חיה מלוחה. מה יש במקרר?
משהו אפרפר ורוטט בתוך קופסא שקופה עושה רושם של חיה מלוחה. אני עוברת על הדיבר האחד-עשר (לא תאכל שנשמע כמו בעיה רפואית) ועושה ארוחת חצות של… אהמ… רגל קרושה. לא להאמין, זה טעים!

תחנה רביעית - בעטיפות

חבורה של אמהות והתינוקות הקטנים שלהן. בדרך אני עוד חוששת שאגמגם, שלא יזרום, אבל מסתבר שלדבר על הנושא החביב עליך זה דבר ממש קל, אולי קל מדי. אני עוצרת רק כשנגמר לי האויר. רגע, חכו שניה, אני אשאף כמה שלוקים ואמשיך, יש לי עוד הרבה.
כשהכל נגמר אני נזכרת שאני רעבה.

תחנה חמישית: טעים לי!

את הזמן שנשאר לי עד הבדיקה אני מבלה ב”מינה טומיי” שהיא מסעדה כל-אסייתית.
על פניו זה נשמע קונספט בעייתי - בטח מגישים שם אטריות עם כמויות משתנות של MSG אבל לא. הביקורות מהללות ולי בא יפני.
כשלןלן מגיע אנחנו מגלים שהמלצרית החביבה (תמר קוראים לה) היא שכנה שלו. היא לא רק ממי. מכירים את מלצריות האלה שיש להן חולצת בטן, שיער בלוניני ומבט של “אני כוסית ואין סיבה שאהיה נחמדה אליך”? אז היא היתה בדיוק לא. היא היתה כולה חיוך ענק שאמר “יואו, איזה כיף לי להיות פה, איזה כיף שבאתם, הולך להיות לכם מה זה טעים”. אז ביקשנו ממנה שתמליץ לא לפני שהקשבתי לבטן שלי ואמרתי לה: “אני רוצה לאכול אוכל מאוד מאוד טעים ושלא יהיה הודי ולא מתוק”.
המליצה, בחרנו והופ - 4 קעריות נחתו על השולחן.
שלפנו את הההאשי והתחלנו לנקר במנות כשאנחנו לא יודעים איפה לנחות קודם כי הכל היה כלכךכלכךכלכך טעים וכלכך מגוון מבחינת טעמים ומרקמים. זה היה מדויק ויפה.
היה שם למשל רול של טונה וסלמון שנעטפו בנורי וטוגנו בטמפורה. הם נחו על כמה רטבים ,ביניהם ווסאבי. זאת היתה מנה מושלמת.
לידה היו פיסות קלמרי, גם הם טמפורה, עם רוטב חרפרף מצויין.
והיתה גם המנה ההיא שאני לא זוכרת איך קראו לה, אולי סלט משהו, והיו פה פטריות ומלונים וחתיכות של כלמיני דברים. לא זוכרת. ריקודים אסיאתים על הלשון שלי.
המנה ה”עיקרית” היתה מוכרת לי מביקור ב”בית תאילנדי”. עם חלב קוקוס וקארי אדום וחצילים (חצילים זה איכס, היום בצהרים) ועוףצ’יקים. מעולה אבל בפעם הבאה אני לא מבזבזת מקום בבטן על אורז. יכולנו לקחת במקומה עוד שתיים קטנות ולהתעלף שם לגמרי.
הוי מינה טומיי. אני רוצה לחזור אליך! למה את כלכך רחוקה?

תחנה שישית: אבודה בויצמן

איפה, איפה הוא שם את עצמו ד”ר זר. ויצמן 19 זה בצד הזה של הכביש אבל אני לא רואה פה שום מגדל באופק. הוא באיזו קומה גבוהה. איפה מספר 19? איפה? הנה 19. בית דירות אפרפר ונמוך. המממ. רגע, איפה הפתק. אה! מספר 18 קומה 19! הא!
טוב, נעבור את הכביש. נמשיך עוד, איפה פה המספרים של הבתים? למה אי אפשר לסמן כמו בני אדם? מה זה? 20? איפה התחבא לי 18? לחזור.
עוד עוד עוד. הופ. הנה 18, מגדל מהודר. מה זה? דיור מוגן?
-מרפאת דוקטור זר שלום
-שלום, יש לי תור…אה… לפני שתי דקות. איפה אתם?
-ויצמן 14 קומה 19
-אה… 14. אני באה

לחזור עוד. ססאמק על התלאביב הזאת, עוד רגע נגמר לי הרחוב ואין פה מספרים בכלל. באמת נגמר הרחוב.
-סליחה שומר, אתה יודע מה מספר הבית הזה?
-כן. 4

איפה אני אמצא עכשיו את ה14 הזה.
זאת הפעם השלישית שאני עושה את הרחוב הזה. אחרונה?
לאט לאט. אני לא אתן למגדל הזה להתחמק.
הנה איכילוב… הנה הקניון של איכילוב ואחריו הדיור המוגן. רגע? מה זה המגדל הזה מעל הקניון? מה כתוב לידו בשלט ענק?
14

תחנה שמינית: הזיתים של יעלי
הייתי אמורה לעבור ולקחת את השמן שלנו אבל - הפתעה - הזיתים שלנו עדיין מחכים.
אני פוגשת את יעלי בבית הבד וסביבנו המון אנשים ויותר מהם - זיתים.
הכל מריח משמן זית. ריח טוב. עושה לי חשק לבצל ולימון ומלח ולחם לניגוב. איש אחד ליד המשפך הגדול מספר לנו שהוא הביא את הזיתים כבר ביום חמישי, קיבל מספר 2 והגיע היום כדי לגלות שהזיתים שלו עדיין שם ויש עוד כלמיני מספרים בכלמיני צבעים.
-אז איזה מספר אתה עכשיו?
-2
אנחנו מספר 9, לא ברור באיזה צבע, מכונה אחת עובדת לאט והשניה מקולקלת. אנשים ממשיכים להביא את הזיתים שלהם ולקבל מספרים אקראיים. יובל עושה קצת בירורים ומודיע: בבית בד בטורען יקבלו אותנו בעוד 3 שעות. אנחנו אוספות את הזיתים (החבוטים היטב) שלנו לתוך שקים, מכניסות לבגז’ שלי ועוזבות.

תחנה תשיעית: נונו

עם כל הכבוד לזיתים ולשמן - היום שלי נגמר. לא ראיתי את הילדות שלי כבר יום שלם ואין לי כוונה לשתות קפה של חצות עם אבו עלי. אני לוקחת את הזיתים לטיול ליבנאל, מעבירה אותם ליובל, מתכרבלת עם הנסיכות שלי ונרדמת מעולפת על השטיח.
בשתיים בבוקר יובל חוזר עם שני פחי שמן וחיוך מרוצה. הוא מוזג קצת לכוסית ומציע לי לטעום. מה פתאום. שמן זית זה איכס, הלילה.