המסע ליפן ובחזרה

חימום רצפתי זה דבר נפלא. המצאה גאונית.
לא יודעת אם באמת המציאו את זה בקוריאה אבל הם ממש ותיקים בעניין (פעם זה היה עם אש ואבנים ותקלות שמילאו את הבית בעשן). זה ממש נפוץ כאן וזה ממכר.

כשהגענו לכאן לפני כמה ימים קיבלנו חדר שנראה כמו חדר מדכא במלון. מיטה זוגית גבוהה מדי, כיסוי צבעוני, ארון חום.
יצאנו החוצה ובדקנו באיזו שפה כתוב שלט ה”ברוכים הבאים משפחת יובל” עם הציורים החמודים. זה לא היה בפולנית.
הצצנו אל החדר השכן - הוא היה ריק לגמרי.
ביקשנו פוטונים.
קיבלנו.
פשיווווו

מה שנחמד בפוטונים, חוץ מהגובה שלהם שלא מאפשר ליפול מהם, האפשרות לקפל אותם ולפנות את החדר, האפשרות להזיז אותם בקלות ולהצמיד כדי לקבל מיטה משפחתית והקושי המדויק שלהם שעושה אותם הכי נוחים, זה שאם הם מונחים על רצפה מחוממת (האם כבר ציינתי שהרצפה כאן מחוממת?) אז זה כמו לישון על סדין חשמלי.

כן, ככה זה. בבוקר אני מוצאת את נטע שוכבת לרוחב המיטה עם פסי צליה שתי וערב על הגב, כמו המבורגר דוגמן.

לפי התכנית המקורית זה היה אמור להיות יום של צליה איטית. אור אפילו התפשטה כדי שהצליה תהיה אחידה (על מי אני עובדת. מאתמול היא לא מוכנה להתלבש. חם בבית אפילו שבחוץ 5 מעלות). אבל אז הוא אמר שהוא לוקח אותנו למוזיאון הטבע וההיסטוריה המקומי.

אור? תתלבשי?
אני סוס

סוס מחכה לנו ליד האוטו. סוס ערום עם 4 נעלים על 4 גפיים. וגשם.

בניגוד ליפנים שחשבו שהבנות שלנו ממש KAWAI - חמוד (אור:”קאוואי ביפנית זה - וואי כמה את יפה”) וליטפו להן את הראש, הקוריאנים שולחים ידיים די בתוקפנות ומתעלמים מנסיונות ההתחמקות העדינים או מהצרחות הרמות שהם מקבלים בתגובה.
ליטוף-התחמקות
דגדוד-מחאה קולנית
ואז מנסים להרים על הידיים.

הלווו??
זה כבר מעבר ל”הבדלים תרבותיים”. זה כבר מעבר למוסכמות חברתיות של מותר ואסור, של גבולות. זאת התעלמות בוטה מהסירוב של הילדות שלי.
אני לא מוכנה שלא יכבדו את הילדה שלי. שיפלשו כך למרחב הפרטי שלה.
מחתולה מנומנמת ששוכבת בשמש ונותנת לגורות שלה לשחק לה בזנב, להתרחק קצת, לצוד פרפרים, ליפול על הרגליים, להתמודד לבד - הפכתי ללביאה שואגת.

בזכות אור אנחנו זוכים לעשות סקירה מקיפה של סוגי מיץ הענבים בפחית שיש להשיג בדרום-מזרח אסיה.
גילינו למשל שבחלק מהסוגים יש ענבים שלמים (קלופים!) בתחתית הפחית ובגלל הזכרון הקצר שלנו הם תמיד הפתעה.
בגלל החיבה המוזרה הזאת אנחנו עוצרים ליד כל מכונת משקאות שעוברת לידנו. היום ראיתי במכונה פחית עם ציור של אורן.
אורן?
המארח שלנו מאשר - אורן. תוסס. מתוק. טעים.
אני חייבת לנסות.
קונה, פותחת, מרחרחת, נקרעת מצחוק. מעבירה ליובל.
יובל מריח ומאשר: זאת פחית של “בת אורן”.
אני טועמת. שלוק של מי אמבט מוגזים.

בדרך הביתה אנחנו עוצרים לרגע בשוק הדגים כדי לקנות קצת אוכל למסיבה שתהיה הערב.
שוק הדגים?
ואני בזבזתי את זמני במוזיאון?

שוק הדגים.
אחחחח. שוק הדגים.
אני יודעת מה אתם חושבים. טבריה, ארגזים של מושטים, מכנסיים קצרים חושפים חריץ עמוק וגב שעיר, 3 דוכנים, ריח של משהו מת, אפור אפור אפור.
אז תפסיקו לחשוב.

מה דעתכם על 2 רחובות מצטלבים קרים ומקורים, נשים ועוד נשים ועוד נשים (רק נשים) מאחורי דוכנים ליד תנורים קטנים שמחממים רק אותן, עם כפפות רשת אלגנטיות מחוררות במקומות החשובים (קצה האצבע והאגודל), כל יצור ים עם שם של פרי או ירק או מפלצת שאפשר להעלות על הדעת ויותר מהם כאלה שאי אפשר להעלות.
דגים גדולים שנראים כאילו רוקעו בכסף טהור, דגים כתומים עם או בלי שיניים, המוני קלמרי גדולים שמנסים לקפוץ מהאמבטיות שלהם למדרכה (הופ הנה אחד הצליח), יצור שנראה כמו קקטוס, לידו צנצנת של נקניקיות עם כל העורלה (נראה מגעיל אבל זה הכי טעים - מנדב לי מידע עובר אורח), מונחים על קרח, שטים במים או שוחים ברוטב. כל החלזונות והצדפות, כל האצות, כל העלים והירקות שצריך ליד, כל התבלינים (עשרה סוגים של פלפלים חריפים) כל מה שאפשר לרצות ואי אפשר לדמיין.

הוא בוחר 2 דגים. הם מוציאים אותם מהמים ומעבירים לקרש העבודה.
עם סכין גדולה וחדה הם מפסיקים את ההשתוללות של הדג ואחכ מפלטים אותו בזריזות, חותכים לחתיכות אחידות ומסדרים על צלחת. לפני 10 דק’ זה היה דג, עכשיו זה סשימי. היה לי פעם כזה סשימי טרי?

גמרנו את הקניות ואנחנו חוזרים. אחת ישנה על הגב, אחת משתוללת על הידיים. מרימה עיניים ורואה שמאחורי הדוכנים מתחבאות מסעדות קטנות.
“שער המזרח” קוראים לשוק. תסגרו עלי את השער.אני רוצה להישאר.

(כאן יש עוד תמונות מהשוק)

מה אנחנו חוגגים הערב? חנוכת בית.
סשימי של דגים ושל Abalone, צדפה יוקרתית ויקרה עם טעם של ים וטקסטורה של סוליה.
מלבד רוטב סויה - ווסאבי יש על השולחן כמה רטבים אדומים חריפים וגם עלים ירוקים, פלפלים ירוקים חריפים ושום טרי.
אפשר לטבול פיסות דג ברטבים ואפשר לעשות מעשה לילסדר ולכרוך פיסת דג עם פלפל חריף ושום בתוך עלה. אפשר להוסיף למגולגל רוטב אדום כדי שיהיה חריף. גם זה וגם זה טעים ואני רוצה עוד ועוד ועוד.

אח”כ זה ממשיך עם עוד אורז ואצות ומרק ודגים צלויים. הכל כלכך טעים.
האורז והאצות כאן טעימים יותר מאשר ביפן. אורז ואצות בקוריאה זה כמו לחם וחמאה. אפשר להמשיך עד שאחד מהם נגמר.

תודה ליפן על ההגבלות בויזה שאילצו אותנו לצאת ולהגיע לקוריאה.