המסע ליפן והלאה

תגובה אחת

• מאת נעמה:

  27 ביוני 2009 בשעה 0:37

  בתחילת הדף היה לי הרושם שאת לא מצליחה להתנתק מ"מה שאמא היתה אומרת", נראה לי שגם זו סיבה נוספת לנסוע, להתנתק מעט מ"מה אמא היתה אומרת", לחשוב לבד, להחליט לבד בלי לשמוע תגובות! אמא שלי לא מציקה לי. בכל מקרה – לא משהו שאי אפשר לעשות בטלפון

  <אם כי אני רואה בעיה. אם אמא לא תהיה בסביבה כדי לומר את דעתה – איך אני אדע לעשות ההיפך?>

  העבר | מחק | קישוררוני_בלוני‏ (29.10.2005 10:28):

  אהבתי את תגובתך, גועיה. ומה שהכי אהבתי זה את הסדר בבלוג הזה, הפס הצהוב המפריד.

  <את יכולה למחוק>

  העבר | מחק | קישוררוני_בלוני‏ (29.10.2005 10:29):

  גועיה= עוגיה

  העבר | מחק | קישורנבט_חיטה‏ (29.10.2005 23:09):

  דאגתי מה נעשה עם הבנות בזמן העבודה. יותר נכון – מה הן יעשו ואיך נסתדר עם זה שהן ירצו להיות על הידיים שלנו. אתמול ראיתי את נטע נשענת על דופן האדנית הגדולה עם החילבה ותולשת בריכוז ובעדינות נבט אחרי נבט. אז הנה – נטע תעשב. ומה אור תעשה? זה קל. אור תקטוף (ואז תאכל את מה שקטפה). מקסים. דף בלוג מרתק. גמעתי בשקיקה עד כה. איזה אומץ! איזה יופי! יפן כה יקרה. <ככה אחות שלי סיפרה> מצד שני גם ניו זילנד ואוסטרליה. שם עבדתי בחוות וגרתי בהן. אבל לא חוכמה כי זה היה כשהייתי נטולת עולל. צעירה ופוחזת.

  כמה נפלא את כותבת, כל כך מרענן, כל כך אמיתי, בלי שום פוזות, ממש טיבעי.

  העבר | מחק | קישוריוטי (30.10.2005 22:33):

  איזה יופי שאתם נוסעים. נשמע כיף לא נורמלי. כולי תקוה שעוד נשמע ממך כשתהיי שם.

  לגבי הבלאגן של הבנות- טוב, לפחות זה לא סינגפור. שם חוטפים קנסות. ולגבי "בריטיש"- אני לא אוהבת אותם. הם איבדו לי עגלה.

  להגיב