המסע ליפן ובחזרה

מאז שהתחיל החורף, בכל פעם שאני מתקלחת אני מזרזפת על עצמי מים חמים מאוד בזמן שרוחות קרירות מלטפות לי את הטוסיק ומבאסות אותו. אני שולקת לעצמי את החזה והבטן והגב ומחכה שהחום יחדור לי לעצמות ויאפשר לי לצאת מהמקלחת בלי לרעוד.
מתישהו נגמרים המים ואני מתעטפת בחלוק ורצה החוצה לשמש (אני מקפידה להתקלח בבקרים שמשיים בלבד), יושבת על כסא נח ומחכה שיתחמם לי. אז אני נכנסת הביתה להתלבש ולקלל.

בכל מקלחת (ואין הרבה) אני נזכרת, מהרהרת ובעיקר מתגעגעת לאונסן או לפחות לאמבטיה היפנית, זאת שאפשר לשקוע בה עד סנטר ואז להחליט שהמים לא מספיק חמים לחליטה של נימי נפשי ולהפעיל את מחמם המים שמחמם מייד את המים שבאמבטיה לטמפרטורות מעולות.
ואז אני נזכרת שכאן זה לא יפן ואונסן אני לא אפגוש בקרוב, גם אמבטיה יפנית אני לא אזכה לראות (אפילו שקיבלתי הבטחה שהלידה הבאה תהיה באחת כזאת) ואם אין אני לי מי לי וחוזרת להרהר באונסן הביתי שראוי שאקים פה בחצר.

אחרי כמה דיבורים על מפגש אמהות לוהט (פחחח. לוהט) קבענו ערב נטול (ילדים ואבות) בחמת גדר.
מה שאני זכרתי מחמת גדר זה ביקור ביום חורף אחד (לפני כמה שנים כנראה, לא היתה שם אור בתמונה) בו אני טובלת במים החמים, מסתכלת בתקווה בענן בודד באופק ושולחת אליו תחינה להפוך לענני גשם כבדים ואפורים ולבוא להמטיר לי קצת על הראש.
כשהגעתי לשם הפעם לא היה זכר לבריכה עם הקיוסק מהביקור ההוא. מלתחות מפוארות, גג עצום מעל בריכה עם המון המון אנשים ובתוך המים - הלה ההריונית בשיניים נוקשות.
אחרי שהחלפנו בגדים במלתחות (המפוארות, כן? עם הרצפה הרטובה, כן?) ויצאנו החוצה, דגנית בבגדי שאנטי ואני בבגד ים וראסטות על הרגליים שלי (“תגידי”, שאלתי את דגנית, “זה בולט היער הזה שיש לי על הרגליים?” לא שאכפת לי שרואים לי, אני רק לא רוצה להפוך לאטרקציה של אשקלונה. “חייכי, אפאחד לא ישים לב לרגליים שלך”)
חזרנו לחבורה שכבר היתה מוכנה לסיבוב שני במים אבל בגלל השיניים הנוקשות של הלה חשבנו שאולי בבריכה הסגורה יהיה לנו יותר מזל.

עוד תמונה שהיתה לי בראש, קצת יותר בשחור לבן עם צהוב בקצוות, מהגיל ההוא שנשים גדולות עם שדיים חשופים זה עניין - בריכה עם נשים בלבד, בכל מיני לבושים וערומים.
ישש. בריכה של בנות. אני אוכל להוריד את הבגד ים ולדמיין שאני באונסן. יששש.

החבורה העליזה פותחת בתנופה את הדלת.
סוגרת את הדלת.
מסתכלת מה כתוב עליה ומחפשת את השלט עם הציור של האדון עם הכובע או האישה עם החצאית ולא מוצאת.
פותחת שוב את הדלת בשביל למצוא המון המון אנשים, כולם לבושים, כולם גברים כולם נשים כולם צפופים צפופים, ובמים יש גם כמה מחסומים מברזל שכבר יש להם את הצבע המתאים ורק הכיתוב “מג”ב” חסר.
זאת שיוצאת מההלם ראשונה הולכת וטובלת רגל וחוזרת עם הבשורה שהמים פה חמים (ז”א לא כלכך) בדיוק כמו ההם בחוץ.

בבריכה המקורה, בין עצים גבוהים שכמעט מדגדגים לנו את האף מעוצמת הרוח,
בין המוני בני אדם, רובם גברים, לחלקם עברית היא שפה שניה, לרובם יריקות היא שפה ראשונה, המים פושרים כאלה. אני מחכה שהרעידות יעברו (אויש, יש לי דז’ה וו מהלידה של אור!). ססאמק הפושרת גדר הזאת.

אחרי שעה במים (תחת השלט “הרחצה אינה מומלצת לנשים בהריון”. באמת לא מומלץ, דלקת ריאות בהריון זה לא דבר טוב) הרגשתי שהעצמות שלי כבר לא כחולות ובכלל החברות היקרות שלי אמרו שמספיק. אז יצאתי לרוח שבחוץ.
סססאמק הפושרת גדר הזאת. מתקמצנים על הטמפרטורה של המים? הרי כשהמים חמים מספיק את יוצאת מהם אל השלג ומרגישה כמו שמש.

אחת אחת אנחנו יוצאות,
אחת אחת מתנגבות ומתעטפות,
אחת אחת מקללות,
אחת אחת עוזבות והולכות להתקלח. שמענו שבמקלחת יש מים חמים.

במקלחת יש מים חמים ואקוסטיקה חבל על הזמן ומים זורמים ומיבשי שיער רועמים והרבה נשים,
לחלקן ילדות,
לחלקן עברית היא שפה שניה,
לרובן צעקות רמות היא שפה ראשונה,
המים נפלאים, הזרם חזק, הטמפרטורה ראויה והכפתור הזה שצריך ללחוץ עליו שוב ושוב כדי לחדש את זרם המים זורק אותי לאכסניות באירופה. הזכרונות מתערבלים עם הצעקות והכל הופך לצלצול מהדהד.
לברוח.

בכלל רציתי לפרוש כאן את תוכניות האונסן הביתי שלי כדי שתוכלו להביע דעתכם ובעיקר בשביל החיוב שבהצהרה שיכול להביא למימוש הפנטזיות. אבל שוב התארך לו כאן הקיטור וזמננו תם.
אז אני רק לשאלה:
איפה יש בארץ מרחצאות עם מים חמים חמים שורפים, רצוי עם רחצה נפרדת לגברים ונשים?

(מה מקווה?)