המסע ליפן ובחזרה

כבר מהכניסה אני מרגישה בבית.
מיד אחרי הש.ג. אנחנו עוברים בתוך עננצ’יק של ניחוחות מוכרים, עזים אני חושבת לעצמי, פרות, תגיד אח”כ אמא ובסוף פשוט נעשה לשם טיול ונגלה גם וגם (וכבשים).
עצים ופרחים, גבוהים ונמוכים, ורוח, ועשב, והמון מכוניות יקרות בחניה. איפה נחביא את הג’סטי תשעים וקצת שלנו?

לא הצלחנו לקבל את אחת מהמיני סוויטות ששרון המליצה עליהן (אמא עשתה את ההזמנה והבחורה במוקד ההזמנות אמרה שהיא תשתדל, שזה כמו להגיד לא) אבל קיבלנו מיני אחרת עם נוף לכל העמק הזה שאין לי מושג איך קוראים לו אבל הוא כולל המון המון המון… מהכל.
והכל ממוסגר בעצים שרוקדים ברוח, חלק מהם כליל החורש שהוא הוא, כנראה, הסאקורה הישראלית.

אני הגעתי תשושה מעליות מוגזמות (ראש פינה והמתכננים השתויים שלה, שיהיו בריאים מנוחתם עדן) וישר מילאתי את מקומו של אבא ואמרתי לאמא שאני הולכת לישון. אני חולה. מותר לי.
המיטה, משהו כמו שני מטר רוחב, לא, יותר, בטח יותר. יש פה מקום ליובל ולי ובאמצע אור ונטע וקשת היפונת. ועוד ישאר מקום. אה, אבל הן לא פה המהממות, אין פה ילדים ואין פה סלולריים באזורים הציבוריים. איזו שלווה. זה מעייף…

בבוקר שלחתי את יובל בבהילות לספריה להביא לי איזה ספר שיהיה לי לנופש. תביא לי אריך סגל שעוד לא קראתי השנה.
אריך סגל זה ללכת על בטוח. למרות שזה שקראתי בשבוע שעבר (איך קראו לו? “פגישת מחזור”?) היה קצת מיגע ונגוע בכתמי קלישאות ריחניים, יש משהו מרגיע בידיעה שהספר שאת מחזיקה ביד לא יגמר לך פתאום.
הו לא, ספרים של 632 עמודים מחזיקים 3 ימים לפחות!

בינתיים גם הספר הקל לעיכול הזה נראה כמו חמין על המיטה-משפחה-מלכותית הזאת ואני הולכת על צהובונים מסוף השבוע האחרון שאמא הביאה.
אמא, כן. באמת שכחתי לתהות מראש איך זה יהיה לנפוש עם אמא אבל בינתיים זה ממש סבבה. אמנם הז’קט שהשלכתי על הכורסא הגיע איכשהו לקולב בארון אבל הכל סבבה.

אחרי האמבטיה (אני מתה על אמבטיות) והמנוחה שאחריה (אוהבת אותן גם) אנחנו יוצאות לסיור הכרת השטח.
האביב לגמרי מתנפל עלינו כשאנחנו יוצאות ואנחנו מתנפלות עליו בחזרה. האם כבר ציינתי את כליל החורש? אז אני אצרף גם רקפות ואירוסים וכלניות ועוד פרחים שאני לא מכירה את שמם (וגם הצמח הזה שחשבנו שהוא סתם חוביזה שגדלה על ערימת חרא בחצר בראש פינה ובגלל זה יש לה עלים גדולים אבל לא, הנה היא כאן וכאן וכאן והיא לא חוביזה. מה זה?) ומה שנחמד הוא שהם לא מסודרים כמו חיילים בערוגות מדויקות אלא נראים כמו יצירה של היער עצמו. תענוג.
בכל מקום הפרחים מתערבבים עם עשבים שוטים שעוד לא קצרו או לא מתכוונים לעשב. לאמא זה מפריע אבל לי זה מרגיש כלכך טוב.
פתאום אני מבינה שכל הגינות המדויקות האלה, עם הפלריג המחופה בחלוקי נחל (שבמקרה עבר פה) ליד דקל הקוקוס והצמחים עם הסטרואידים הן פשוט עוגת מרגרינה מעוצבת וזה… זה… לשאוף… לנשוף… זה בצק ששיטחו, הניחו עליו כמה ירקות צעירים, זרקו לטאבון וביציאה שפכו עליו שמן זית ומלח גס.
הבחירה בידינו.

אני לא אוהבת ביתמלונים. הם תמיד מרגישים לי כמו מקום שלא הייתי רוצה לגור בו אבל זה… זה מזכיר לי את הבית רק בלי הבלגן שאנחנו נוהגים ליצר בקצב יותר מהיר מקצב הסידור שלנו והשאריות הרטובות שהתרנגולות משאירות על המחצלת. והנה שדה עם כמה סוגים של חסות שעוד לא הרימו דגל של סוף-עונה-אנחנו-תיכף-פורחות והנה רפת קטנה ושדה של… לא ברור מה היה פה ועוד קצת עשבי בר ופרחים ונחל חמוד וצריף עץ מוזר שריחות נעימים עולים ממנו ומפינתו מטפטפים מים (כשנעבור לצד השני שלו נגלה שזהו בית מלאכה לייצור סבונים. האגף המטפטף זה בטח האזור בו עושים תרגילים רטובים על התוצרים).

מטיילות ומטיילות, עוברות ליד חדר ההבחלה של הגבינות (מעניין אם מחר בסיור גם יפתחו את הדלת ויתנו לי להריח) וליד המאפיה שהיא כה יצוגית עם שולחן השיש הגדול באמצע והעגלות והמגירות מהעץ. מודה שלמרות שחשבתי שאין לי געגועים וזאת לא אופציה עכשיו פקו לי הברכיים שם. מקווה שיתאפשר לי מחר ללכת ולנעוץ קצת מבטים בנשים מקומחות.

חזרנו לחדר, עטינו על עצמנו הבעה מטופשת שתלך יפה עם החלוק הזה הלבן (זה שמגיע במידה אחת ולכן אצלי הברכיים חשופות ואצל אמא יש שני קיפולים בכל שרוול) ועם נעלי הבית התואמות כי עכשיו הולכים לבריכה!
כן. בריכה.
בריכה זה נחמד, במיוחד אם יש לה קמין עצים אמיתי לידה (שכה אחיה) אבל הכי שווה זה ג’קוזי בחוץ!

אמא מצטרפת אלי ומביעה דאגה מזה שקר בחוץ ומזה שחם בתוך המים אבל אני לא שומעת. יש לי חיוך דבילי ואני רוטטת מציפיה. הנה אני באה!
אותו נוף מהחדר נשקף גם מכאן אבל הג’קוזי עמוק וכשאדם בגובה שלי יושב המים מגיעים לו עד הסנטר וכשהוא רוצה להתרומם קצת כדי לראות את הנוף הוא מתישב על ברכיו מה שמכוון את זרם המים ישר אל פי הטבעת שלו.
כמה שניהנתי בג’קוזי הזה! (אין קשר בין שני המשפטים האחרונים).

אחרי 10 דק’ השעון וזאת ששומרת על בריאותי אמרו לצאת ולכן עברנו ללובי לשדרת הלואיזות ורחוב תערובות חליטות הפירות, איפה שהתזזיתיות שלי כמעט גרמה לכמה תאונות שמערבות מים רותחים ונשים רגועות. להוריד קצב להוריד קצב.
כוס תה יש, תשבצים יש, רק שיער סגול חסר ואנחנו מתקבלות לאחוזת ראשונים.

שומדבר לא הכין אותי לארוחת הערב.
גם לא ההבטחות של נונה שאני הולכת ליהנות שם מאוד.
תוך שאני משננת לעצמי לא להגזים עשיתי סיבוב במזנון של הראשונות בין הכרובית בטחינה וצנוברים למיני חסות במיני שילובים לסלטים אחרים של ירקות שמחים והנה גראוולקס ואיזה לחם מפתה.
יש עיקריות אני אומרת לעצמי ועושה עוד סיבוב. עוד גראוולקס ולחם. לא יכולה לעצור.
עיקריות הן עיקריות, דעתי עליהן ידועה גם כשהדג הוא פורל שמח מהבריכות של המלון והתוספות באות במנות קטנות וחמודות. הכל ניתן לחלוקה, וטוב שכך.
אני מדלגת בקלילות מעל העיקריות, משאירה כמה חצאי גופות בשטח לכיוון הקינוחים.
כף מזה וכף מזה וכף מזה, אני יודעת שאין מקום. אין לי מראה מולי אבל אני בטוחה ש”נהרה” זה התיאור המתאים.
אני יושבת לי מחויכת, משקיפה שוב אל מזנון הראשונות ושמחה כלכך. איזה כיף לי.

אמא כבר הולכת לקחת קינוחים ואני מבינה שיש רק דרך אחת לסיים ארוחה כלכך טעימה וכלכך מוצלחת.
אני חוזרת אל המזנון ההוא, פורסת לי פרוסה של לחם שחור, מורחת עליו מהחמאה ההיא וחוזרת לשולחן אל אמא וצלחת הקינוחים שלה.

מה? מה את מסתכלת עלי ככה?
(בפעם הבאה אני אשים על זה גם גראוולקס).