המסע ליפן ובחזרה

זה לא היה ביפן וזה היה נחמד ומוזר, לא כמו שום דבר שדמיינתי, או שיהיה. ושכחתי את הבלאנסטון שלי.
הגענו לשם עם כל הילדות והכבודה וגילינו שיש לנו רק סנדלים. פדיחה.

בבוקר התעוררתי מהרעש של הגשם. ישר חשבתי על הכביסה שיש לי על החבל.
ככה אני, עקרת בית למופת. כשיש רוח חזקה אני ישר חושבת - זה הזמן להרביץ מכונות ברצף. ואם יום אחרי הרוח יש גשם אני מרגישה ממש תותחית כי אי אפשר לעשות כביסה אבל אתמול עשיתי 3 מכונות…

יצאתי וגיליתי שהיה רק טפטוף רעשני ועלוב. אבל האווירה…

אור אפור מדהים וקר.

אמא שלי היתה גננת. היא היתה מספרת לנו איך לפעמים ביום סתוי אחרי בוקר עם 3 טיפות היה מגיע לגן ילד עטוף בכמה שכבות של פלאנל פוטר וצמר, והיא (אף פעם לא קר לה) היתה מחייכת אליו ואומרת - היה לאמא קר הבוקר, הא?

אז היה לי קצת קר הבוקר. לא התלבשתי בבגדי חורף, לא צריך להגזים (בכל זאת, יש לי תדמית קולית בעיני עצמי), אבל נעלתי את הבלאנסטון שלי והלבשתי את הבנות. זאת היתה חוויה.

הייתי אומרת שיש קורי עכביש על מדפי הארון של הבנות שלי אם לא הייתי מסדרת בהם את בגדי החורף שלהן אתמול (ובדרך מחריבה את “סביוני עכביש”, “צמרות האלמנה” ו”מגדלי ששת הרגליים” בהינף אפודה סגולה). ולא סתם הלבשתי - אלא לבוש מלא, חורפי. גם תחתונים/חיתול, גם מכנסיים, גם חולצה וגם ז’קט. 4 פריטים לכל אחת. (אתם יודעים כמה קומבינציות זה?) וגם התאמת צבעים וכל זה… (ורוד, ורוד בהיר, ורוד עם פסים, ורוד זוהר). הייתי כלכך גאה בעצמי. הן היו כלכך יפות. ולא היתה בסביבה אף סבתא בשביל להשוויץ!

התקשרתי לאמא (אמא שלי תמיד אוהבת לדבר על מזג אויר או על הנכדות שלה והנה 2 במחיר של אחד!).
“מה, זה בא לך בהפתעה?” בטח שבא לי בהפתעה. מאז תכנית ההתנתקות שלי מאתרי אקטואליה שלא תומכים בפיירפוקס אני די מנותקת.
לא יודעת מי אשתו של בראד פיט, איזה משחק כדורסל לא מעניין אותי הערב, מה אמר אבו מאזן ומה מזג האויר מחר. מה אני אגיד לכם? עדיף לי לחשוב שבראד פיט רווק ונחמד לי להיות מופתעת ממזג האויר.

היום היה ממש סבבה עם האריזה. ויתרתי עליה. היה כיף לכולנו. הילדות השמחות והלבושות שלי הזכירו לי לחשב כמות של 4 סטים של בגדים ליום, לפחות, אם אני מתכוונת לשחרר אותן לחופשי בבוץ ובגשם.