המסע ליפן ובחזרה

אחרי שקראתי את בלמידה מתמדת של ג'ון הולט נעשיתי תומכת גדולה ומאמינה אדוקה של unschooling והתחלתי להיות רגישה לכל מה ומי שמנסה לגזום את ניצני הסקרנות ופרחי המחשבה החופשית של הגדולה שלי המהממת.

"מה במשבצת" חירפן אותי לגמרי. הרגשתי שהוא הרסני ומקבע.
הרגשתי מאויימת מכל שעשוע שבא עם הוראות הפעלה. אני לא רוצה שיאלפו לי את מוגלי שלי. אני לא צריכה משחקי חשיבה שמישהו אחר התאמץ וחשב עליהם כשהנסיכה שלי מאתגרת את עצמה במשחקים שהוא רק יכול לחלום עליהם.
הילדה שלי מעל השטויות האלה.
וסבתא שלה שיושבת איתה בסבלנות ומשחקת איתה באתגרים שיצאו מקופסא מבזבזת את זמנה ומקלקלת לי את הילדה.

בחנות, באגף ה"חוברות להורים שרוצים להיות משקיענים" ראיתי אותן.
חוברות צביעה שמתאימות מגיל שנתיים עם ציורים בקווים עבים (אוי ואבוי, לא לצאת מהקווים, איזה קיבעון, איזה חנק). קניתי לה אבל לא אמרתי לה כלום על הקוים. כשהיא קשקשה לפעמים על הציור כולו, צובעת כאילו אין כלום מתחת, נשמתי לרווחה. זאת הנשמה החופשית המתוקה שלי.
אח"כ היו חוברות ממש יפות ביפן עם מבוכים וקצת מדבקות להדבקה במקומות המתאימים (אור בחרה מקומות מתאימים יותר). הכי כיף לגזור אותן במספריים (בכלל, הכי כיף לגזור במספריים).
אצל סבתא פסי ראיתי אותה עושה דפי עבודה שאין לי מושג מאיפה הם הגיעו אבל אור ישבה בסבלנות עם הגננת בדימוס ופעלה לפי ההנחיות (והיא לא אחת שיושבת מטעמי נימוס, הו לא).
אז חשבתי לי.
מה רע?

שאלתי אותי מה מעניין אותה (מספרים, זה ברור), הגדרתי לי בדיוק מה כן (זיהוי של מספרים, ספירה) ומה לא (חיבור חיסור וכתיבה של מספרים) והלכתי לחפש לה "מנקודה לנקודה" (מצאתי ופישלתי).
פתאום ראיתי את החוברות המגניבות האלה שיש בחנויות.
זה לא מה שאני זוכרת מילדותי, זה לא הדפסה מטושטשת בכתום ואפור. זה צבעוני וחי ומגוון. בואנה! זה מגניב!
התחלתי להתווכח עם עצמי. זה לא הסתדר לי עם התפיסות שלי. איך אני יכולה לתת לילדה שלי חוברת בה יש בתחילת כל דף הוראות מה לעשות בדף?
דפדפתי וחככתי, הרהרתי ותהיתי (היה תור ארוך בקופה אז היה לי הרבה זמן). ואז הבנתי - מותר לה. מותר לה להנות מאתגרים חיצוניים. הרי גם אני אוהבת תשבצים וחידות. זה לא מקבע ולא מקלקל שום חדווה, מקסימום אם זה מרגיז אני עוברת הלאה.

התור בקופה שבר אותי ולא יצאתי משם עם חוברת אבל נשארתי עם הגילוי הזה.
הערב קנינו לה חוברת "ללימוד מושגים ולפיתוח החשיבה". התגברתי על הבחילה מהכותרת המפוצצת והתענגתי על מגוון הפעילויות שיש בפנים שמלוות בהוראות קצרות. אור נצמדה לחוברת כאילו זאת בובת ברבי חדשה והיא ילדה נורמלית שיודעת מה זה ברבי (אין חשש לפיגור סביבתי, זה יגיע מתישהו). כשהגענו הביתה היא התישבה עם אבא שלה, לפעמים שאלה אותו מה כתוב שצריך לעשות, לפעמים פעלה על פי ההנחיות ולפעמים עשתה מה שנראה לה (איזו ילדה נהדרת, דואגת לאמא שלה).
אחרי 3/4 חוברת שהיא עשתה בלי להרים את הראש אמרנו חלאס, תשאירי משהו למחר.

(אויש איזו ילדה מדהימה. אני חייבת לקנות לה טושים חדשים כדי שתוכל לצבוע את החוברת ולצאת מהקווים).

אחרי שקנינו את החוברת ביקרנו את סבא יונתן והוא נתן לה כלמיני משימות מהסוג המוטורי. ללכת על הקוים (של הריצוף), ללכת בין הקוים, לקפוץ ממשבצת למשבצת בלי לדרוך על הקוים וכאלה.
אור התלהבה וביצעה. אחר כך חזרה וביקשה "תלמד אותי עוד משהו!".
אני ישבתי לידם ושמעתי איך האסימון השני נופל לי ויחד עם הראשון מקרקש לי בראש ועושה לי "נו נו נו אמא מזניחה!".
כל כך הייתי עסוקה בלהיות צודקת ולא מלמדת שלא שמתי לב שהילדה שלי שמחה לאתגרים. אתגרים לראש וגם לרגליים ולידיים ולשאר הגוף.

אולי באופן טבעי את האתגרים הפיזיים האלה היא אמורה לקבל מחברת ילדים גדולים יותר, בנים יותר. אולי אני לא צריכה לחפש לה רק פיות תאומות אלא גם כמה נינג'ות שמחוברים לצד הנשי שלהם. ולמצוא איזה חוג מהסוג הספורטיבי, ה1 בספטבר כבר כמעט כאן ועונת החוגים בפתח.
והאתגרים של הראש.. הם נמצאים סביבנו כל הזמן, אני רק צריכה לא לפחד מהם, היא יודעת להעביר דף כשזה לא מתאים לה.