המסע ליפן ובחזרה

לו היתה לי קיבה אקורדיון. קיבה פוטון.
הייתי שומרת עליה קטנה ומקופלת בכל הימים, מסתפקת במועט, גומרת הולכת, ממשיכה הלאה, לא מתעכבת.
ובימים כמו אלה, כששפע של אוכל טעים טעים טעים היה נפרש בפני, הייתי פותחת אותה, ועוד קצת, ועוד קצת, עד שהפה היה אומר “בסדר. אני חרוך, אני עייף. די”.
אבל אין לי.
איזה בעסה.

כרגיל התחלנו באיחור. נטע התעוררה רגע לפני שרצינו לצאת ונאחזה בנונו כמו ילדה בקשית של המילקשייק שנגמר ועושה רעשי פחחח פחחח.
אני הצעתי לה גם את השני. גם לי קשה לעזוב אותה.
אור עופפה מולנו ערומה ומאושרת - הבוקר היא התעוררה עם שיר ולא עם דאאאאאי. איך אני אעזוב את שתי המהממות האלה עכשיו? ועוד ליומיים וחצי?

לא נוסעים ישר למלון. קודם יש עצירה בראש פינה, קצת אוכל קצת קולטורה. קודם אוכל, בסדר?
לא אקורדיון אבל עדיין, מתרוקנת מדי כמה שעות, דורשת את שלה.
אמא מצביעה על פלאפל אחד ואומרת שהוא מעולה. וזה שמולו? גם. אה. אבל הוא ריק.
קוראים לו “אוסול” ויש בו תור קצר וצוות יעיל וזעוף. אני לא מכירה את הקוד המקומי ונאלצת להקשות בשאלות (המסבחה באה עם כדורים בצד? משלמים עכשיו או אח”כ? מאיפה אני יכולה לקחת מים?) והם זועפים ועונים.
המלצרית (הזעופה, כן?) שולחת אותנו לשולחן ואז באה לקחת הזמנה ומזהירה אותי שמסבחה זה בלי “משחה” אלא רק טחינה וגרגרים וזה. אמממ.
אני מריצה בראש את זאת של אבו חסן ומנסה להבין אם אקבל את אותו הדבר.
-זאת המסבחה המקובלת בשאר המקומות? (לא הצלחתי להיזכר, בשבריר השניה שניתן לי לחשוב, לפני שהיא תתיאש ותלך לאנשים שמבינים עניין)
-זאת המסבחה של אוסול

או הו.
איזה מעייף.
מעייף להגיע למקום חדש וכלכך להתבלבל ואז להחליט לא לקחת צ’אנס ולהזמין חומוס פול עם ביצה (אצל אוסול היא מגיעה מפוררת מעל, אגב) ולשכוח מרב לחץ להגיד “בלי כמון” (כמון זה הדבר הזה שעולה אח”כ כהדים רחוקים מהקיבה וצועק “איכס, חומוס”).

היה מצויין. באמת. ואפילו הצלחתי לעצור בזמן (לפני שהצלחת נגמרה בכאב בטן).
בדרך לאוטו אמא הציעה לי “ארטיק? או שאת מעדיפה לחכות לשוקולד?” ואני לא הבנתי מה קשור ארטיק עכשיו לחבילת השוקולד שיש לה בתיק. בטח שארטיק.

שיהיה בריא מי שבנה את הראש פינה הזאת.
מילא לבנות על הר, זה מקובל ונפוץ ואפילו נחמד לפעמים. אבל למה בחרו לסלול את הדרכים בדיוק איפה שהשיפוע הכי חזק?
על פיתולים לא שמעו שם?
ומילא כשמטפסים את זה עם אוטו (אם כי כשהאוטו הוא טרנטה (סליחה דודי), גיר רגיל, את לא רגילה לזינוקים בעליות כאלה ולפעמים הראשון והשני לא נכנסים טוב - זה לא כזה תענוג) אבל כשעוזבים את האוטו ומתחילים לטייל “באזור הישן” באותו כביש עם זוית לא אפשרית… זה…ההה…גורם לי לקוצר נשימה והתקשויות של הבטן.
הי! אני חולה! אני אמורה לנוח עכשיו!

ובכל פעם שנדמה שנגמר והנה אנחנו כובשים את המבנה הזה שדמויות מופשטות של גבר ואישה עם חץ מבטיחים אותו - יש עוד עליה ועוד עיקול ורגע לפני שאני פורשת לאיזו תנומה מאחורי איזו אבן מאסו הבונים - אני מבינה על מי היא דיברה.

לפנינו “שוקלטה” (או “שוקולדה” או “שוקולד”. לצערי ההכרה שלי כבר היתה מעורפלת למדי בשלב הזה) ואמא אומרת לי - ניכנס?
מה ניכנס? המגנום עוד רוקד לי בבטן עם קשת היפונת. מה פתאום שוקולד עכשיו?
ואז הסתכלתי עליה שוב והבנתי עוד משהו.
אני יכולה לקחת מונופול על החזירות עד מחרתיים אבל את היסודות, את התשוקה לשוקולד, גם אם בצורה מודחקת (החלק הזה, של ההדחקה, לפחות נשר כשנכנסו לתמונה הגנים מצד אבא) הגיעה מזאת שעומדת פה, מחייכת לידי ומציעה שנקח משהו לדרך.
אז לקחנו צרור בונבונים (ושתי, שלך יותר טובים) וגלגלנו עצמנו במורד, אל האוטו.

מכאן זה ממשיך אל היעד העיקרי שלנו - “מצפה הימים” ואולי כדאי לעצור רגע, לקחת נשימה ולפתוח פרק חדש, מהכבוד.