המסע ליפן ובחזרה

אסור ללכת ליוגה כשרעבים.
אסור לעשות שום דבר כשרעבים.
כשרעבים צריך לאכול.

אבל מה לעשות שבוקר שישי נפתח בשיעור יוגה ובשעה שמונה וחצי לפנות בוקר אני יוצאת מהבית, די ערה, אחרי ששוב לא הצלחתי לאכול משהו.
מתישהו, בד”כ בתנוחת עמידה כלשהי הבטן מתעוררת ובעודי בוהה בנקודת מוקד כלשהי אני מתחילה לתכנן מה אני אוכל לארוחת הבוקר, הערב, ומחר.
בד”כ אני חוזרת הביתה עם שקית בורקס לטובת בני הבית המתעוררים פחות שתי יחידות שבלעתי בדרך, אבל הפעם המצב היה חמור יותר.
כשיצאתי מהשיעור הארוחות היו כבר מתוכננות היטב וידעתי שפחמימות לבד לא יעשו את העבודה. הפעם נסעתי לקצב.

קצת עצוב לי לגלות שביקורי אצל הקצב נגמרים כמעט תמיד עם אותו השלל.
כן כן, לועסת קרפצ’ו וחורכת מולארד שכמותי חוזרת הביתה עם סטייקים בשביל סוף השבוע, חזה עוף בשביל תחילתו ובשר טחון, מחולק למנות בינוניות, להקפאה, בשביל רגעי מצוקה.
הייתי אכלנית ונהייתי אמא.

הפעם שמחתי לגוון לעצמי עם כתף בשביל מרק, בשר טחון לשימוש מיידי וכלמיני חלקים של הודים שחוברו להם יחדיו בעזרת חומרים מייצבים, חומרים משמרים, צבעי מאכל, חומרי טעם וריח, חומרים עם שמות של דשנים וכמובן - MSG . נו, פסטרמה. כי הבטן צעקה בשרררררעכשיוווווווווו!

פסטרמה הזאת. היא שיחקה איתי.
היא פיתתה אותי, עשתה לי נעים עם חרדל ומלפפון חמוץ, מילאה את הצורך שלי בחלבונים שפעם זזו בעצמם, הרגיעה את רעידות הרעב, ואחרי כמה שעות ייסרה לי את הבטן והפילה אותי לקרשים. לא יפה, פסטרמה!
את השבת סיימנו כולנו עם תסמינים של וירוס בטן.
אני משוכנעת שזאת הרעלת MSG.

הטחון היה בשביל תחמון.
יש לי 2 ילדות: אחת אוכלת הכל, במיוחד בשר, והשניה אוכלת כל דבר - בתנאי שהוא פסטה.
אז הכנתי קוגל ירושלמי שבסבך איטריותיו מתחבאים פירורי בשר.
כן כו, גם בי יש שמץ של פולניות, גם אני נהנית לראות את הילדות שלי אוכלות אוכל מזין שלא יצא מתוך שקית מרשרשת.
יצא אחלה. אני אהבתי, יובל אהב, האורחים הרעבים אהבו. והבנות? אור אכלה כזית ואמרה שזה מה זה טעים (יש במבה?) ונטע התאמנה עם הקוגל על תמרון תראו-אני-יודעת-ללכת-אז-אני-יכולה-להסתובב-בבית-עם-דברים-בידיים-ולפזר-חתיכות-מהם-בכל-מקום.

נטע מאוד אוהבת ללכת. במיוחד היא אוהבת את התמרון האמור ואת משחק “הובלות” בו היא נזכרת בנוסטלגיה בימים בהם היתה להורים שלה חיפושית, איתה הם עזרו לחברה שלהם לעבור דירה. בסבלנות היא מעבירה את תכולת המטבח למיטה שלנו.
מי שלא זכה להתעורר כשהוא מחבק עגבניה לא יבין.

כמובן שלא ארזנו כלום בשבת. היינו עסוקים בלקטר על כאבי הבטן.

אבל עשינו צעד משמעותי לקראת מציאת מארחים.

תראו כמה אנחנו יסודיים.
בשלב הראשון עברנו על כל הדפים וניפינו את אלה שלא מקבלים ילדים,
אח”כ עברנו שוב וניפינו את אלה שדורשים ידיעת יפנית,
אחכ עברנו שוב וניסינו לנפות את אלה שלא מקבלים אנשים בחורף,
אבל אז נזכרנו שנהיה גם באביב (ביפן יש 4 עונות. הידעתם?)
אז עזבנו את זה לחודש
ואז עברנו שוב וכתבנו תיאור קצר של כל מארח תוך התיחסות לפרמטרים שמעניינים אותנו, הוספנו ציונים לכמה פרמטרים וחשוב מזה - ציון כללי (1 - אם אין ברירה, 2-בסדר, למה לא, 3- כן! כן! כו!).
אח”כ דיברנו שבועיים על זה שצריך להכניס את זה למחשב ולהתקדם עם זה.
אח”כ ממש עשינו את זה.
ואז הגיע מידע על מארחים חדשים שהצטרפו לארגון
אז שוב - סינון, תקציר וציונים והכנסה למחשב. הפעם כבר היינו מתורגלים אז תקתקנו את העבודה.
עכשיו היה לנו את כל המידע והבנו שלא נוכל להתחמק יותר.

בשבת לקחנו מפה של המחוזות של יפן, את רשימת כל המצטיינים וסימנו אותם על המפה. הסתכלנו על המפה והמסלול שלנו הסתכל עלינו בחזרה. גמרנו את היום בשליחת אימיילים למועמדים לארח אותנו בתחילת המסע שלנו.
עכשיו נשאר לנו רק לקוות שאנחנו מספיק אטרקטיביים …

בינתיים אני אורזת במחשבתי את התיק לנסיעה.
לפני כמה ימים מיכל לימדה אותי על תרמילים, בגדים טרמיים, סוגים של פליס ואני התרגשתי מאוד. אף פעם לא הייתי מוצ’ילרית וכל המידע הזה חדש לי. יש לי פנטזיה שנצליח להכניס את כל הדרוש לנו לתרמיל אחד. אולי עם כל הבגדים החדשניים האלה נצליח.

גם קראתי ‏ביומן מסע אחד‏ של משפחת ברבי, משפחה שמטיילת עם שני ילדים (מומלץ ומצחיק במיוחד) שהם משתמשים ברבע מהציוד שלקחו. אני שואפת לקחת מראש רבע.
יצליח לי?

אתמול הלכתי לעזור לבן של השכנים להקים גינה, כמו שהבטחתי לו.
בגלל שלילדים בני 6 יש לו”ז קצת יותר עמוס משלי יצא שלא מצאתי אותו בבית. אבל כבר הייתי שם עם מריצה מלאה קומפוסט, זרעים, מגפיים ורצון ללכלך את הידיים - אז עבדתי לבדי.
הקמתי ערוגה קטנה עם נטע על הגב בגשם שהתחיל כטפטוף ונגמר עם טיפות בגודל של דלי.
נטע היתה מבסוטה וצהלה כל זמן שזזתי. רק שתמיד תהיה כזאת מרוצה ותמיד יהיו לי ערוגות על רמפה שלא צריך להתכופף אליהן.