המסע ליפן ובחזרה

כשלומדים נהיגה מגיעים למקומות ממש קרובים שלא ידעת על קיומם (עד היום כל רחובות עפולה ממופים לי בראש בתור “זינוק בעליה”,”פניה שמאלה מדו סטרי לחד סטרי”, “אם אני לא אומר כלום אז ישר כל הזמן”, “חניה בניצב” ו”המקום בו המורה הציע לי הצעות מגונות ואני אפילו לא שמתי לב” - aka - כביש הסרגל). כשלומדים נהיגה וכשמחפשים בית.

היום נסענו ליבנאל כשלי ברור שהיום אני מזמנת את הבית שלי אלי ולא משנה מה. אני אקרא לו והוא פשוט יהיה חייב לבוא.
היה לי מידע מוקדם על בית פנוי אחד, אולי, וזהו.
היו לי כמה מודעות “מחפשים” כאלה מקסימות שהכנתי (עברתי עליהן אחת אחת וציירתי בית עם גג סגול, וילונות תכולים, שביל גישה צהוב ועץ עם הרבה שרשים וענפים ועלים. וכתבתי שאנחנו מחפשים בית עם שכנים טובים) שהיה לי ברור שאם יש שם בית - המודעות שלי יביאו אותו אלי. אין אפשר אחרת.
והיתה לי מוטיבציה חזקה ומוצקה כל עוד היינו במזגן.

זה כבר כמה שבועות שאני מפעילה סוכנים סמויים דרך איש הקשר שלי המכונה י’.
יש לנו שיחות קצרות בשעות מוזרות. הוא מעביר לי מידע שקיבל מהסוכנים, מספרים ושמות. אני ממשיכה משם.
עד עכשיו לא יצא לי מזה בית. אבל י’ אומר לא לדאוג, הבית נמצא שם ואם נפעיל מספיק לחץ אז הבעלים שלו יודה בזה.

בצהרים, בזמן שהמוטיבציה שלי כיסתה לי את הגב בצורת שלולית, פגשתי את רוני. איזה מזל שהופעתי כי ב-ד-י-ו-ק היום היא חשבה עלי כי יש איזה בית שחברים שלה פינו.
קיבלתי הסבר איפה הוא.
זה לא בבית גן, הבחירה הראשונה שלי. גם לא בסמדר - הבחירה השניה, הממוזגת והקרובה להורים. זה אפילו לא במשמר השלושה עתירת הבתים הישנים צמודי הקרקע מלאת הינבוטים. זה בגורן. מה לי ולגורן?

לפני שנצא למבצע “הקש בדלת” אני יוצאת לבדי לתלות מודעות.
נפרדת מכל מודעה ומודעה בחיוך. איזה מהמם אני מציירת בית. יאללה שיבוא.
בדרך חזרה אני הולכת לחפש את הבית ההוא של רוני. לא להאמין, באמת יש פה פניה, בעצם יש פה שכונה שלמה שלא ידעתי על קיומה (איזו סיבה היתה לי עד היום לרדת מהכביש הראשי?) והבית עצמו מתחבא ממש טוב ברחוב פנימי ללא מוצא (אם לא מחשיבים שדה מגובב כמוצא). רגע איפה אני?

הבית ישן ומרובה תריסים. החצר גדולה, מוזנחת ומגולחת. ליד הבית יש עץ ע-נ-ק, תות, ומתחתיו ספות של זולה. מעבר לשביל יש עוד בית ישן ומהצד השני יש שער אחורי (שערים אחוריים זה הכי שולתתתתת!!!11) שמוביל לבית (ישן) שבחצר שלו יושבת אישה זקנה (קודם, כשתעיתי, עברתי מולה. עכשיו אני רואה מרחוק את הגב שלה).

זה נראה בול, אבל בול, כמו כרכור.

חוזרת לבית אבאמא כדי לקחת את יובל למשחק סימני דרך.
עוד חצי שעה שקיעה, אנשים מתחילים להוציא את האף מהבית. הנה אף מוכר.
אני מכאן במקור. אני מכירה אנשים. אנשים מכירים אותי. או את אבא שלי. או שהכירו את סבתא שלי. יש לי פה זכות אבות והנה הזדמנות טובה לנצל אותה. לפנות לפרצופים מוכרים ולהשיג בחיוך את המידע המבוקש.
אנשים זורקים שמות, כתובות, מגלגלים אותי לאנשים אחרים, אומרים חכי רגע ומתקשרים לברר לי. איזה משחק משעשע. איפה המשבצת של “הפתעה”?

הנה הפתעה.
בעל המכולת (ברור! הייתי צריכה להתחיל שם), איש עם שם משפחה מוכר ופרצוף שמתאים לשם המשפחה. אני מציגה את עצמי.
“כמה גדלת”

לשמוע את זה מסבתא בשכונה זה משעשע אבל כשזה בא מגבר בגיל העמידה ואני בגופיה זה אאוץ’ מביך. כמה שנים אחורה זה היה יכול לכווץ אותי אבל הנה אני זקופה ומחויכת.
באמת גדלתי.

היום נגמר. כל השמות רשומים על דף. אנחנו מוחקים אותם אחד אחד ומתקשרים לבעלהבית ההוא המהמם עם התות.
אחרי שי’ גומר להריץ איתו קטעים על ימיהם בבה”ד 3 אני מבררת איתו פרטים על הבית. גודל, מחיר, הכל נשמע סבבה.
ביום חמישי נראה אותו מבפנים ונברר עליו את כל הפרטים החשובים (איך השכנים).
אם הכל ילך כמו שצריך נוכל כבר ממש בקרוב להתחיל להכין את גינת החורף.
מעבר לכביש יש את גן השעשועים הכי שווה ביבנאל, במרחק הליכה יש חנות כלי עבודה ומסביב יש המון אנשים שאין לי מושג מי הם. הזדמנות נהדרת.

ועד שיפול דבר - הנה בית של מישהו אחר, עם עץ ומנגולד. צבעו להנהתכם (מותר לצאת מהקווים)