המסע ליפן ובחזרה

מחרתיים זה היום האחרון שלנו פה.
מחרתיים הבית הזה יהיה סופסוף מסודר (לראשונה מזה שנתיים).
כבר עכשיו יש קצת הד בסלון. רק אותו סיימנו לארוז לגמרי. חשבנו להשאיר איזה פוף אבל אבא שלי, שנחת פה עם ג’יפ גדול וריק, עם חבלים לקשירה על הגגון, עם עוזר ומוטיבציה, עם הודעה ש”אם אני אחכה לכם אז בחיים לא תספיקו” (מה שנכון…) ועם מבט מחפש בעיניים (מה עם זה? זה כבר יכול ללכת?) אמר - אז תשבו על המזרון שלכם. אמר והעמיס את הפוף.
היה לו מבט של סופת הוריקן בעיניים. הוא רצה לקחת הכל. אבל אנחנו, עד שאנחנו זזים.

אני רוצה שזה יהיה כמו שצריך. פעם אחת אני רוצה כמו שצריך. לארוז רק מה שצריך ולא להעביר את הזבל שלי עודפעם דירה. לא להיתקע עם חפצים שהיו צריכים להישאר מאחור. לא להיות רכושנית. לא להיות כבדה.
אבל פנטזיה לחוד ומציאות לחוד. אני מנסה לעשות את הסינון הזה כבר חודשיים, וכל אותם חודשיים - לא מצליחה. מה זה אומר? שכשיש ילדות קטנות לא עושים שום עבודת בית שלא קשורה לתחזוקה בסיסית (שלא נרעב, שלא יהיה לנו קר ושלא נידבק לרצפה)? שיש להן ססמוגרפים רגישים ובגלל זה הן נהיו כאלה נזקקות בשבועות האלה? או שלא באמת בא לי לעשות את הסדר הזה?

אתמול אור נסעה מפה. נסעה לסבא וסבתא.
ידעתי שהיא לא תחזור כבר לבית הזה והתלבטתי מה לעשות עם זה.
מצד אחד למדתי שאם לא עושים עניין אז אין עניין.
מצד שני אני רואה אותה בעיני רוחי בעוד 20 שנה על ספת הפסיכולוג משחזרת חוויה של ניתוק (”אמרו לי שאני נוסעת לסבא וסבתא ולפני שהסתפקתי לאכול שמיניית קרמבואים מצאתי את עצמי ביפן. עכשיו אתה מבין למה יש לי חרדת נטישה? מה? מה זה קשור אם אני אוהבת אורז?”).
דיברתי איתה לפני זה על זה שאנחנו מכיניסים את הבית לקרטונים,על זה שנהיה קצת אצל סבתא וסבתא וסבתא ואח”כ ניסע ליפן. “לא!”, היא צעקה, “אנחנו לא נוסעים ליפן! אנחנו טסים!”.

כמה שאני מתגעגעת אליה.
אני אראה אותה רק מחרתיים מאוחר בלילה .
טוב שהיא לא פה. היא תירוץ נהדר לא לארוז (מה גם שאין סיכוי שהיתה נותנת לי להעלים לה ככה מול העיניים את הספרים והצעצועים). היא גם עושה חיים וגם נהנית מחברתם של אנשים שאינם עצבניים מטעמי אריזה.

את נטע אי אפשר לשלוח לקיטנת סבים. אז היום אחה”צ היא יצאה לאפטר אצל דוד כפיר. איזה דוד אלוף. הוא הצליח להרדים אותה ואפילו אין לו ציצי!

יום עצבני. איזה יום עצבני.
יש משהו בעייתי בהתנהלות הזאת ששמה אותי באמצע כצומת שכל פעילות הבית עוברת דרכו, כולל אוכל, כולל תפעול ילדות, כולל אריזה.
כשאבא בא לקחת דברים - אני הייתי צריכה להיות בכל מקום כדי להגיד לכל הבנים מה להוציא מהבית, מה להעמיס ולענות על כל השאלות (למה אין שומדבר ארוז, אולי אני אקח גם את זה מה אכפת לך, מה נעשה מחר ולמה נטע ישנה בדיוק כשהוא בא).
אח”כ היו ענייני נטע וארוחת צהרים (זה נשמע כלום אבל יש שם אוכל ומים וציצי ותיק ובגדים וכיסא ודיבורים. כשמותשים זה הרבה) אח”כ כבר אי אפשר היה לדבר איתי. הייתי צומת מגידו במוצאי שבת אביבית, עם עבודות בכביש.
היה לי פטיש אויר בראש.
אז נסעתי לקנות שוקולד.

אח”כ עניינים התחילו להשתפר והתוצאות ניכרות (כאמור - הד בסלון).

חווית התשליך היא חוויה מזככת.
זה כיף גדול ללכת לפח עם שקית זבל מלאה.
קצת פחות כיף לראות את כל ערימות הפלסטיק שאני זורקת לתוכה. אני מנקה את הבית שלי ומזהמת את כל השאר.

בסוף היום, אחרי שיובל גמר לסדר את כל הדיסקים, הוא הגיע אלי עם ערימת קסטות ומבט שואל. קסטות עם הקלטות של “היפות והאמיצות” ושל “אופטימיות זהירה”. קסטות בנות 10 לפחות.
פתחתי את שקית האשפה והשפלתי עיניים.

נראה לי שאחרי זה הכל יהיה יותר קל.

יש מעלינו עננה קטנה של עצב.
אנחנו אוהבים פה. אוהבים את פרדס חנה, אוהבים את השכונה, השכנים, הבית המג’ויף שלנו והחצר המבולגנת שלנו. החצר הכי שווה שהיתה לנו אי פעם.

מעולם לא היה לי עצוב לעזוב בית. תמיד עזבנו כי נמאס לנו מהמקום.
זאת פעם ראשונה שעושים לנו מסיבת פרידה, שאומרים לנו שחבל שאנחנו עוזבים.
זאת פעם ראשונה שאני מסתובבת בחצר ואומרת שלום לצנוניות. בעצב.

אנחנו עוזבים פה כשעדיין יש לנו רצון לחזור. נוטשים כשאנחנו עדיין בשלב ההתאהבות, כשהכל נפלא ומשמח.
לא מגיעים לרגע שהבית כבר מפסיק להיות מגניב ומתחיל להיות בלתי נסבל.
אנחנו פורשים בשיא. משאירים קובית שוקולד אחרונה בעטיפה והולכים.