המסע ליפן ובחזרה

ראיתי איך הטקס כולו בנוי כדי לעורר אותנו, לוחץ על כל הנקודות הרגישות הקולקטיביות, שירים שכולם מכירים בהקשרים עצובים מושרים בידי אנשים משלנו. אנחנו כאן כדי לכבד את אלה שמתו. אנחנו כאן כדי לפאר את המוות בעד ארצנו ולהמשיך את התעמולה לה לה. (ואת המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק)… המשך

“את זוכרת, כשהיינו ילדים, מה היה היחס לעישון?
כן, ידעו שזה מזיק והכל אבל עדיין עישנו בכל מקום והורים עישנו בתוך הבית, ליד הילדים שלהם, ליד התינוקות שלהם,
היום כבר אין את זה כמעט.
אולי בעוד כמה שנים יקרה אותו הדבר עם ממתקים?”המשך

כשאני בוכה, אז הדמעות שלי לא מתבזבזות, הן שוטפות את הכאב החוצה… המשך

כי הילדות שלי אוכלות ככה:
אחת נותנת ביס, צונחת כמו מתה על הרצפה, השניה באה ונותנת לה נשיקה נסיכית, הנוגסת מתעוררת…
ואז הן מתחלפות.

(ממש חבל שאין אגדה על מג’דרה)… המשך

לפני כמה שבועות בטיפת חלב האחות עשתה לקצ’י בדיקת התפתחות. במסגרת הבדיקות היא שאלה אם היא כבר מוחאת כפיים.
כפיים? איזו סיבה יש לה למחוא כפיים?
לא, היא לא “מוחקת”…. המשך